העבודה נעשתה בתנאי מעבדה.
בתהליך העבודה הניסיונית הזאת ניסינו ליצור שפה בימתית שתביא לידי ביטוי את תחושת החלום/סיוט שצ'כוב חווה.
ידוע שצ'כוב השתמש בנשים כהשראה לדמויות שכתב בסיפורים ובמחזות.
בהצגה שלנו, מאשה אחותו של צ'כוב היא גם סוניה מהמחזה "הדוד וניה", אולגה אשתו היא גם ארקדינה מהמחזה "השחף" וליקה אהובתו היא גם נינה מהמחזה "השחף".
אגב, כל השחקניות שמשתתפות בהצגה דוברות עברית ורוסית ובכוונתנו להעלות את ההצגה בשתי השפות. בהצגה בעברית הטקסטים מתוך המחזות של צ'כוב ישוחקו ברוסית.
ההצגה כולה מתרחשת על בימת התאטרון שזה המקום שבו ניתן לחלום.
הנשים שפורצות אל המקום האינטימי של צ'כוב, בעצם פורצות אל התודעה שלו.
צ'כוב משוכנע שהן באות אליו כי עדיין לא כתב את היצירה המשמעותית והגדולה של חייו. הוא יגלה במהלך ההצגה שאולי הגשים את עצמו ביצירתו וזכה לחיי נצח אבל החמיץ את האפשרות לאהוב באמת.
המחזה מורכב בעיקר מטקסטים מתוך חליפת מכתבים בין צ'כוב לנשים וקטעים מתוך יומניו. יש גם שימוש במחזותיו ("השחף", "דוד וניה" ו"שלוש אחיות") וטקסטים בדויים שהם תוצאה של מחקר שעשינו במשך שנתיים.
מקורות:
ספרים: "החיים של אנטון צ'כוב" ד. ריינפילד, "דיאלוג. אנטון פבלוביץ' צ'כוב" א. צ'ודקוב, "סביב צ'כוב" מיכאיל צ'כוב, "התכתבות של א. פ. צ'כוב וא. ס. סובורין" ס. סובורין, "צ'כוב" א. בונין, "בעלת בית צ'כוב" מרייה (מאשה) צ'כובה, זיכרונות של ס. מארשק ואומנים בולטים אחרים בני דורו.
מחקרים וחומרים דוקומנטריים.